#2 סיפורה של חורשת ריפוי או איך מצאתי אהבה

מתחילה מהתחלה בקצרה

"הביטו בקו הזמן.

כמובן, הוא רק אשליה.

הזמן הוא מרחב, לא קו.

אבל לצורך העניין, הביטו בקו הזמן.

צפו בו, זהו כיצד כל אירוע בו גורם ונגרם, נסו לאתר את תחילו.

לא תצליחו, כמובן.

לכל עכשיו יש לפני...

הביטו שוב בקו הזמן.

מצאו את הנקודה הנכונה, הניחו עליה את האצבע ופשוט החליטו, "זו ההתחלה."

(מתוך "מצרפי המקרים", יואב בלום)

ובעולם שלי - מה זה זמן? מושג אנושי מדומיין.

ובעולם שלי אני אוהבת משחקים, בעיקר משחקי ילדים.

זוכרת את "חבר את הנקודות"? היו מספרים שהובילו לכל מיני צורות. גם את זה אהבתי ממש.

ולנסות לחבר את הנקודות עבור חורשת ריפוי זה כבר יותר מורכב אז עברתי לנקודה אחרת במרחב, לרגע שבו הנשמה בחרה בגוף ובחרה בשני הורים ובחרה במושב בעמק אחר, עמק חפר.

באתי לעולם באמצע דצמבר, בבבטח ילדת חורף, בבבטח חג האורות, בול בפוני בתחילת שנות ה-80.

ובחרתי גם שושלת מכובדת להיוולד אליה משני הצדדים.

בכורה, בבבטח בכורה. בת, נכדה, נינה בכורה, קיצר קיבלתי את הבכורה וזה וואחד תפקיד, תיק. נגיע לזה בנקודות אחרות בזמן.

ועל כביש 57 חילקו מקומות לפי עדות, כך שהתימניה שהתאהבה ברומני רק חצתה את הכביש 200 מטר צפונה והכריעה את הגורל בו אגדל באזור חיוג אשכנז.

"חניאל" - הבית הראשון של גוף ונשמה עטופה בשם "ליבי".

ואז היו משיבים לי "מה? נחניאל" בדיחה קורעת במיוחד שגם את שם הציפור הם הצליחו לעוות,

כן זה המקום.

וברגע הזה הנוסטלגיה נושאת אותי למסע בדרך הזיכרונות, לטרקטור שנע ברחובות, לנפנופי השלום כי כולם מכירים את כולם, את האסם הסמוך לבית עם ערמות השחת בו חברה/שכנה ואני קופצות ומתחבאות עד שכמובן הגיע הפחד, "תיזהרו נחשים אוהבים להתחבא במקומות האלה"... וזהו גם זה נגמר.

ובמושב היה לסבא וסבתא משק חקלאי שכלל פרות, תרנגולות, עצי הדר וגם תקופה של גידולי שדה.

33 דונמים (למען הכנות הספרותית אבא שלי זוכר 30 רק שמי שמכירה אותי יודעת שאני אוהבת מספרי מלאכים בספיריט גבוה ;) של חקלאות עצמאית... והיום אני יודעת מה זה אומר חקלאות עצמאית ולכן אין לי טיפת שיפוטיות שהבנים שלהם, ביניהם אבא שלי אמרו, כשהגיע הרגע לבחור להמשיך את דרכם,

"אמממממ NOP תודה ולא תודה".

באיזה שלב הזקנים בחרו לוותר.

אני זוכרת שהיה שם כאב, מלא כאב, לראות את החלום אותו הם הגשימו במציאות, בדם יזע ודמעות, נמכר בכמה פרוטות. הבאסטה נסגרה והשניים התחילו מחדש בעיר האורות - נתניה.

ובשלב הזה אדמה כבר עניינה אותי כקליפת השום.

תייקתי לתוך מגרה את הזיכרונות על הטרקטור עם סבא, אוספת ביצים עם עצמי ועם סבתא, את הריח של פריחת ההדרים, את הפירות המתוקים, את הרגבים והתלמים, ושכחתי אדמה.

ועם זאת תמיד הייתי עכבר הכפר, משהו ב-עיר הפעיל אצלי את כל ההתנגדויות, הצפות של חוסר שקט ודימוי עצמי נמוך. וחוץ מזה לא היה לי אוויר כי אין שמים ואין כוכבים ואין באמת אנשים שרואים אותי כי אני לא רואה את עצמי.

אז פריפריה וכמה רחוק שאפשר.

להתרחק כדי לבחור להתקרב שוב.